כיצד ניתן לעבור שינוי פנימי והתפתחות תודעתית דרך תהליך של יצירה?
"כִּי הִנֵּה כַּחֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר, בִּרְצוֹתוֹ מַרְחִיב וּבִרְצוֹתוֹ מְקַצֵּר. כֵּן אֲנַחְנוּ בְיָדְךָ חֶסֶד נוֹצֵר, לַבְּרִית הַבֵּט וְאַל תֵּפֶן לַיֵּצֶר", (מתוך פיוט תפילה מהמאה ה-12)
המילה "חֹמֵר" משמעה במקרא סוג מסוים של עפר, אדמה דביקה בצבע אדום-חום (בערבית "חָמְרַה" משמעה אדומה) שתכונה אופיינית לה היא שאינה חדירה למים.
חלה הרחבה עצומה במשמעות המילה חֹמֵר, בין שמקורו מהטבע, כעפר וכעץ וכצמר וכפשטן, ובין שמקורו בתעשייה, כמתכת וכנייר וכזכוכית וכפלסטיק.
המילה "חומר" מתייחסת לעולם הגשמי המקיף אותנו: עולם הנתפס באמצעות החושים. החומרים מבקשים מגע. כל החומרים נקלטים באמצעות החושים ולכל חומר גשמי איכויות פיזיקליות וכימיות ייחודיות.
על פי הגישה האלכימית וניסיונם הקונקרטי של אמנים, כל חומר משקף רוחניות המיוחדת לו.
אלכימיה עוסקת בגלגולי החומר המשתנה והמתחדש ובשינויים שחלים בו מהמצב הבראשיתי רב-הניגודים עד למצב של אינטגרציה ושלמות. האלכימאים שאפו לגלות את חומרי היסוד, או את חומר היסוד הבסיסי של ההתהוות, של תהליכי החיים.
משם ניתן להגיע לאלכימיה רוחנית, לטרנספורמציה פנימית.
רישומים, ציורים, פסלים, צילום וכל צורה של אמנות ויזואלית שאנחנו עושים מכילים סמלים שקשורים למי שאנחנו. הסמלים שבהם אנו משתמשים, אם אנחנו מתכוונים לזה או לא, מספרים לנו על עצמנו, על האישיות שלנו, על הרקע האישי שלנו, על הרקע התרבותי והמשפחתי שלנו , על הזיכרונות שלנו.
לכל אחד יש את הדרך הייחודית שלו להתבטא.
כשחסרות לנו מילים לספר את מה שאנחנו רוצים לספר – דימויים יכולים לעזור לנו לעשות זאת. אנשים מגיעים לעיתים ליצור כשהם לא יכולים לעבד שינוי בחייהם ולא מצליחים למצוא את המילים, אם לאבדן שחוו, טראומה או משבר, והם מתקשים למצוא מילים לתאר את שעובר בתוכם. הכלי האמנותי יכול לסייע להם להביע את עצמם איפה שהמילים נכשלות.
תהליך של תרפיה באמנות לטרנספורמציה פנימית
באמנות החומרים הם שפה. שפת החומר היא ערוץ תקשורת, בין עצמנו לפנימיותינו ובין עצמנו לאנשים והמציאות מחוצה לנו.
עפרונות ציור, פחם, גירים שמנוניים, צבעי אקריליק, צבעים מן הטבע ועוד – בחומרים אלה ועוד רבים נוספים השתמשו אמנים לאורך ההיסטוריה.
אמנים משתמשים בצבע ובחומר ליצירת דמויות של העולם כפי שהם רואים אותו. בתחילה הם ציירו על קירות מערות תוך שימוש בחומרים הבסיסיים ביותר, וכיום אמנים יכולים לבחור בחומרים שונים ובטכניקות שונות כדי להביע את הרעיונות ואת התחושות שלהם.
קבלת השראה (מוזה) המאפשרת לנו ליצור בעצמנו, לברוא יצירת אמנות, מביאה איתה התעלות רוחנית בתוכנו. ושאלת המיליון: מהי יצירת אמנות? כזו שמחוללת שינוי ומעלה תובנות להתפתחות של ייעוד אישי? אז בעצם יצירת אמנות, על כל סוגיה, אמורה להיות אותו חיבור, מיזוג, הכלאה, בעיקר בין 2 מרכיבים: שכל ורגש. הביטוי של רעיון שהוא מופשט, פילוסופי, תפיסתי/מילולי המייצג תבנית מחשבתית, או חיבור בין חומרים, אובייקטים – לתפיסה צורנית ויזואלית חדשה, הוא היצירה.
משמעותי מאוד שהחיבור יהיה מקורי ושיהיה מאחוריו קונספט, רעיון (נפשי/אישי, חברתי/פוליטי, רוחני/פילוסופי). יצירה יכולה להתבטא בחיבור מוסיקלי, בכתיבת סיפורים, שירה, בסידור פרחים, בתרגול אומנויות לחימה, בבישול, בעיצוב הבית, באדריכלות, בעשיית סרטים.
יצירה הינה תקשורת, קודם כל תקשורת בין האדם שיוצר עם הפנימיות שלו, עם התת מודע שלו. אחר כך מדובר על תקשורת על האנשים מחוצה לו, עם "העולם", כשהמוטיבים והסמלים והצורות ביצירה שלו, מתקשרים על בסיס ידע ריגשי, מנטלי ושכלי משותף.
האפשרויות הטמונות בתהליך היצירה עם חומרי אמנות שונים:
בעבודה עם חומרים רטובים, למשל צבעי אקריליק, צבעי אקוורל, צבעי שמן וכדומה, יש פעולות חוזרות ונשנות, למשל טבילת המכחול במים, לקיחת צבע מפלטה וניגוב במטלית.
מעין טקס זה מהווה עבור היוצר עוגן למציאת קצב פנימי, כמו גם מסגרת שמקנה ביטחון עצמי, ארגון, סדר וקביעת גבולות, ומתוך כך לעבודה רגשית עמוקה יותר.
בעבודה עם צבעים שונים ותכונותיהם, כגון נזילות הצבע על גבי הציור, ייתכנו מצבים בלתי נשלטים ומתוכננים אחרים. דבר זה יכול ליצור מגוון של רגשות אצל היוצר, בין רגשות שליליים (חרדה, חוסר שליטה ואי נעימות) לרגשות חיוביים (שמחה לגילויים חדשים, סקרנות ועוצמה).
מגוון ביטויי הרגש בעבודה עם צבעי אמנות משפר את יכולת ההגמשה.
טווח האפשרויות הרחב שטומן בתוכו החמר, מעבודה נמרצת ועד עבודה עדינה, מזמן מנעד רגשות רחב שעשויים לעלות בתהליך העבודה איתו.
לישת החמר, המגע, הפיסול, בדיקת החמר – הן פעולות חושניות, המחזירות את היוצר לחוויות הראשוניות שלו. החומר מאפשר שליטה ואיבוד שליטה, מזמין ריכוז, מדיטציה ותחושת שלווה פנימית.
בכל תחומי האמנות, דרך המעברים שבין העבודה על הפרטים הקטנים להתייחסות לכלל היצירה, מתרחבת תפיסת פרופורציות ההתבוננות על החיים.
אופן עבודה זה מפתח את הפעילות הסינכרונית בין אונת מוח ימין לאונת מוח שמאל.
באמנות המאה העשרים אמנים החלו להציג את החומרים שמהם היצירה ואמנות נוצרים.
כבר ב-1915 צירף פבלו פיקאסו גרוטאות קרש וחוטים לאסמבלאז'ים שלו וב-1951 יצר את פסל הבבונים (אם ובנה) ממכוניות צעצוע ושברי קרמיקה.
ה-Ready-Mad של מרסל דושאן החדיר לחומרי האמנות, מאז 1913, הפתעות כמו "גלגל אופניים", "מתקן לבקבוקים" ועוד.
שפת הדימוי והסמל
שפת הציור והאמנות הינה שפת הדימוי והסמל. שפת האמן היה שפה של פיתוי, תשוקה, שפה של הוויה מתוך חוויה. ליצור זה לעשות קסם.
אנחנו מתרפאים כשאנחנו יוצרים, כשישנו תהליך שאנו שואבים מתוכנו את האסוציאציות, ההקשרים, הזיכרונות, הרגשות, הדמיון והרעיונות – שעוברים טרנספורמציה.
היצירתיות גם יוצרת פיצוי על מצב של אי ודאות קיומית. בתוך תהליך של יצירה אנחנו יכולים ליצור מיזוג, פיוס, שילוב וחיבור- בין הנפש האלוהית שבתוכנו לנפש הבהמית (של הגוף והאינסטינקטים).
האפשרויות הטמונות בתהליך היצירה הן רבות, בין היתר, ביטוי אישי, פיתוח העצמי ויצירת שינוי.
דרך תהליך הצירה של נוכל לגלות את השמחה בתוכנו, את החדווה בעשיית יצירתנו.
נבין ונרגיש את חשיבותו של התהליך עצמו הרבה יותר מהתוצר הסופי.
